אחמד נולד ב- 1722 בבוסניה שביוגוסלביה והיה נוצרי דתי. כאשר עלי פאשא נשלח ב- 1755 לשמש מושל על מצרים, נילווה אליו אל- ג'זאר ועבד בשירותו. לאחר תקופה קצרה עבר לשרת אחד מראשי הממלוכים במצרים. בתקופה זו קיבל אל-ג'זאר חינוך צבאי ולבש מדי ממלוכים ולמד את דרכי הלחימה שלהם. לאחר מות אדונו, עבר אל-ג'זאר לשרת אדון אחר, אשר מינה אותו למושל אחד ממחוזות מצרים, והפקיד בידיו את המלחמה בבדווים. הוא נלחם בבדווים באכזריות רבה ומושל קהיר צירף אותו לשירותו. אכזריותו זו זיכתה אותו בכינוי אל-ג'זאר (הקצב).

אחמד ברח ממצרים לסוריה וב- 1771 עשה יד אחת עם מושל דמשק לדיכוי מרד ד'אהר אל-עומר, שהיה קשור עם הרוסים ועם עלי ביי ממצרים. זמן מה לאחר מכן מינה מושל דמשק את אל-ג'זאר להיות מושל על ביירות. לאחר שאל-ג'זאר ביצר את העיר, הוא מרד במושל דמשק ותבע את ניתוק ביירות משלטון האמיר. האחרון גייס לעזרתו את ד'אהר אל-עומר ושייטת רוסית, והטיל מצור על העיר. לאחר מצור של ארבעה חודשים, הוא נכנע לד'אהר אל-עומר, אשר ערב לו לצאת מן העיר בשלום עם אנשיו וכספו, וירד אתם מביירות לעכו. אל-ג'זאר ברח מעכו לדמשק והצטרף לשירות חסן פאשא, שעמד בראש הצי העות'מאני, ואשר הוטל עליו, יחד עם מושל דמשק, לחסל את ד'אהר אל-עומר והם הצליחו במשימתם.

ג'זאר מקבל פני אורח או נאשםבמחצית השנייה של המאה ה- 18 השלטון המרכזי העות'מאני היה חלש, והמושלים נלחמו ביניהם וגם היו מתמרדים ונלחמים בשלטון המרכזי, כפי שעשה ד'אהר אל-עומר. העות'מאנים חיפשו אישיות חזקה וחסרת רחמים, אשר תוכל להחזיר את מחוז צידון למרותם ולחסל את ד'אהר אל-עומר. אישיות זו היתה אל-ג'זאר. הם מצאו בו את האיש שיוכל למלא אחר שאיפותיהם. 

משמאל: ציורו של פרנסיס ב. ספילסברי, קצין רפואה בצי הבריטי שחש לעזרת הטורקים בעת מצור נפוליון.

כך הוא מונה בשנת 1775 להיות מושל מחוז צידון. זאת, לאחר שעכו נכבשה מן הים, וד'אהר אל-עומר נהרג כשניסה לברוח. אל-ג'זאר קבע את מרכז שלטונו בעכו והמשיך במשימה שהוטלה עליו. הוא החרים את כל רכושו של ד'אהר אל-עומר והעביר את האוצר, שהוערך ב- 25 מיליון גרוש, לאיסטנבול. אל-ג'זאר היה קצין עות'מאני טיפוסי, הרפתקן, אכזר ללא רחמים וחסר שרשים בארץ. הוא ביצר את חומות עכו והקים לו צבא שכיר, שהיה מורכב מממלוכים, מפרשים בוסנים ואלבנים ומחיל-רגלים מוגרבי (שכירי חרב יוצאי צפון אפריקה) ואף בנה לו צי קטן. מעמדת כוח זו הצליח אל ג'זאר להישאר בשלטון במשך 29 שנים, דבר יוצא דופן באימפריה העות'מאנית. היו אמנם מספר ניסיונות להעבירו מתפקידו, אך הוא הצליח לשכנע את הסולטן להשאירו בתפקידו. במיוחד הקפיד לשלם את מסיו לאוצר באיסטנבול ותמיד הכריז על נאמנותו לסולטן.

אל-ג'זאר הנהיג מונופול על המסחר בכותנה בכל ארץ ישראל. דבר זה שיבש את היחסים הטובים אשר היו לו עם הסוחרים הצרפתיים. הוא גם דאג, שמרבית הסחר הימי תעבור דרך נמל עכו. הוא סילק את הקונסול הצרפתי והסוחרים הצרפתיים מעכו בשנת 1789, השתלט על השוק, וחייב את החקלאים למכור את תוצרתם רק לו. הוא הטיל על הסוחרים הזרים מסים כבדים ועונשים, גם ללא סיבה. אנשים רבים רשמו מחצית מרכושם על שם אל-ג'זאר ללא תמורה, כדי להינצל ולזכות בחייהם. שיטותיו השרירותיות של אל-ג'זאר הפכו אותו לעשיר מופלג. עם זאת, הוא ניהל חיים פשוטים. צבא שכיר חזק ותשלום מסיו לאיסטנבול, הם שהבטיחו את שלטונו הממושך.

ג'זאר, שידע אל נכון כי קיסריה ועתלית עומדות בחורבנן מאות בשנים, נטל מהן בדרך הים מאות דוברות עמוסות באבנים מסותתות ועמודי גרניט ושחם, על מנת להעבירם לעכו. בהם בנה ושיקם את המבנים הציבוריים של עכו העתיקה.

בשנת 1799 הגיע אל-ג'זאר לשיא התהילה ולפרסום עולמי לאחר הצלחתו להדוף את מתקפת נפוליון על עכו ולעצור את התקדמותו לתוך האימפריה העותומאנית.

הזדקקות הסולטן לשירותו של אל ג'זאר ולכוחו הצבאי, הניעו את אל ג'זאר, מספר פעמים במשך 29 שנות שלטונו, להתעלם ו/או לא לציית ואף להתנגד לצווים של הסולטן. אך בשנת 1802, בפעם הראשונה, הוכרז אל-ג'זאר כמורד שחובה להרגו לפי פסק הלכה מוסלמי של אחד השיח'ים. זאת, לאחר שאל-ג'זאר צר על יפו וכבש אותה וגרש את גובה המסים שמונה על ידי הסולטן, ובמקומו הוא מינה גובה נאמן לו. אל-ג'זאר הצליח גם בפעם זו, כפי שהצליח בעבר, לפייס את הסולטן ולרצות אותו. שנה לאחר מכן הוא אף קיבל מינוי כמושל מחוז דמשק בנוסף למחוז צידון. בשנת 1804 אל-ג'זאר לא יכול היה לנסוע לחאג' כפי שעשה כל שנה, בגלל בריאותו הרופפת, והוא מינה במקומו את סולימאן פאשא, שהיה ממלוכ שלו, ועתה שיחרר אותו.

 אל-ג'זאר נפטר בשנת 1804 בגיל 83 ונקבר בעכו, בחצר המסגד הנושא את שמו עד היום. על חשיבותו העצומה הן בתקופתו והן במפעלי הבנייה הגדולים ששרדו עד היום, תעיד העובדה שמעת לעת נוהגים ערבים לומר שהם נוסעים ל..או גרים ב.."עכא אל ג'זאר".