אגדות עכו

סיפורים ואגדות רבות נקשרו אודות העיר, אנשיה וסביבותיה. מעבר לים המידע הרב המצוי באתר זה, יופיעו כאן מעת לעת סיפורים ואגדות מן העבר הקרוב והרחוק.

ולהקוראים ינעם

א. מסעו של חיים בן עטר לעכו

בראש חודש מנחם אב תק"א (1741) יצאו הרב בן עטר וחבורתו מליוורנו שבאיטליה בדרכם לארץ ישראל. הפליגו לעיר מסינה באיטליה וממנה לאלכסנדרייה של מצרים. באותם ימים השתוללה מגפה בארצות הסמוכות, ואף במצרים נגעה, אך באלכסנדרייה לא נגעה. ישבו הוא וחבורתו בבית הכנסת ונשאו תפילה לשלום ירושלים, בגין השמועה על המגפה המשתוללת בה.
לא רצה הרב להתעכב באלכסנדרייה עדי יעבור זעם המגפה מירושלים, והודיע לבני החבורה כי ממשיכים הם בדרכם, אך לא יסכנו עצמם בעלייה לירושלים, ובאופן זמני יסעו לצפת ושם יקבעו את בית מדרשם. קודם יציאתם התעניינו רבנו ואנשי שלומו על הדרך הנאותה לירושלים, ואמרו להם כי ישכרו ספינה ליפו, מהלך שלושה ימים, ומיפו לירושלים אורכת הדרך יום ומחצה. שכרו ספינה וסיכמו עם רב החובל על כל פרטי המסע, ובלבם היו מונים את הימים והשעות החוצצים בינם לעיר הקודש ירושלים.
כאשר ראו שהדרך מתארכת וכבר חלפו שלושה ימים והם מונים את החמישי בימים, סברו לתומם, כי הטעו אותם האומרים שהדרך אורכת שלושה ימים בלבד. אך כמה רב היה צערם כאשר גילו, בהתקרבם ליבשה, כי לא חופה של יפו נשקף לעיניהם, אלא חוף העיר עכו. מעכו לירושלים לא היו שיירות מצויות, והדרך נעשתה דרך צפת, כאשר מעכו לצפת מהלך יום אחד, ומצפת לירושלים חמישה ימים, בדרך קשה ומסוכנת.

ידע רבנו, כי בין הנוסעים היו נשים וילדים, שלא היו מסוגלים לשאת עוד תלאות במסעם. ואם לא די בכך, נאמר לרבנו כי גם ההולכים נאלצים להעלות מס לשומרי דרכים, המלסטמים בפקודת השלטון את כל החוצים את הארץ מצפון לדרום. קמו נוסעי הספינה, רבנו וחבורתו, ועמדו בתוקף על רב החובל בתביעה שיקח אותם ליפו, אך הוא סירב ואמר כי אצה לו הדרך לשוב לאלכסנדרייה. ניסו לשכנעו ואף הציעו לו תשלום נוסף, אך הוא השיב באותה מטבע ואמר: "אדרבה, אשלם אני לכם על שלא הבאתי אתכם למקום שרציתם", ותוך כדי דיבור הוציא את צרורו ומנה מאתיים מטבעות לידי רבנו. ראו שלא יצליחו לרכך את סירובו העיקש, ונכנסו לעכו בלב דואב, על שרחקה מהם ירושלים עיר הקודש.
עד מהרה התחלפו התוגה והעצב בשמחה והודאה לבורא עולם. יהודי עכו, שהקבילו פניהם במאור פנים, סחו לפי תומם: "שמא מן הנמלטים מירושלים אתם?". אז נודע להם כי המגפה התפרצה והיא משתוללת במלוא עוזה בירושלים וביפו, ובכל יום רבים מתים. "אלוקים חשבה לטובה" קראו זה לזה, ונתנו שבח ושירה לה' על כל הטוב אשר גמלם. אם לא די בכך, היטיב ה' לטובים והותיר בידיהם את המתת הנדיבה מרב החובל, ובכך היו יכולים לכלכל את ענייניהם ברווחה.
מעובד לפי: ריגל, ח. "נר המערבי", הוצאת אור החיים, בני ברק, תשע"ג

ב. 3 בנובמבר 1840
במונוגרפיה של אהרון אהרונסון מופיע תיאור קצר של הקרב המפורסם בזו הלשון: כידוע התקדם אברהים פחה על דרכו לקושטא עד ללב אנטוליה, ואז החליטו הממשלות האירופיות להתערב בדבר ודרשו ממוחמד עלי להשיב את צבאותיו אחור מן "המבצר החזק של המזרח". וכאשר לא נשמע להן, החליטו לשלח צי מאוחד של אוסטריה, אנגליה ותורקיה לכבוש את עכו, שבצר אותה בינתים אברהים פחה, עד שחשבו שאי אפשר ללכוד אותה. באמת לא באו לשם כי אם שלש אניות אוסטריות, אניה אחת גדולה תורקית ושמונה עשרה אניות אנגליות קטנות וגדולות בשלשה בנובמבר 1840, בשתים וחצי אחר הצהרים, והתחילו לקלוע על עכו. בשלש השתתפו כבר כל האניות בהרעשת המבצר. אדמירל סטופפורד התחיל את ההתקפה, תחת נשיאות האדמירל נאפייר. בארבע וחצי נפל כדור על מחסן אבק-השרפה שהתפוצץ והמית 1700 אנשי צבא של אברהים פחה. המקרה האיום הזה מהר להביא את הסוף: בחמש חדלו המקלעות שבדרום עכו לירות, בחמש ועשרים רגעים חדלו לירות גם התותחים שבצפונית מזרחית של המבצר ובזה נגמרה כבישת עכו: שלש שעות של הרעשה! בלילה עזבו המצרים את העיר ולמחרת בבקר ירד האדמירל האנגלי וולטר עם צבאותיו אל היבשה, וירים על המבצר המרכזי דגל תורקי גדול, לצדו האחד דגל אנגלי קטן ולצדו השני דגל אוסטרי קטן. על צד האנגלים נהרגו 14 ונפצעו 42. על צד המצרים נהרגו 1700 על ידי התפוצצות מחסן אבק השרפה, 500 על החומה, ונפצעו מספר בלתי ידוע. גם 3000 שבויים נלקחו. חוץ מזאת מצאו הרבה זהב, מספר רב של מקלעים וכדורים שהיו מספיקים למצור לששה חדשים לכל הפחות.
אהרונסון, א. עכו. הוצאת "הישוב", תל אביב, תרפ"ה, עמ' 35.

ג. ספורי אברהם שבת
אברהם שבת התגורר עם משפחתו בעכו העתיקה משנת 1951 עד שנת 1955. הנה סיפוריו לפניכם:

1. ערבי זקן, בהיותו בגיל 108 שנים סיפר: כאשר אחמד אל-ג'זאר מצא את פילגשיו מתרועעות עם הסריסים בהרמונו, ציווה לשים כל אחת מהן בשק גדול, להכניס לתוכו גם חתול, לקשור ולזרוק לים. עד היום מספרים בסמטאות עכו כי יללות הנשים הללו נשמעות בלילות.

2. בהגיעי לעכו – כך אברהם – עבדתי במשרדי הרכוש הנטוש במשך כחצי שנה. כבר אחרי שבועיים שלחוני לערוך חוזי השכרה עם הפולשים הערבים לחדרי ח'אן אל עומדן. והנה נגלה בפני חדר אחד, סגור על מנעול ובריח, ובהציצי בחרכים ראיתי כי הוא מלא ברכוש רב. שבתי, אפוא, למשרד האפוטרופוס, הזמנתי לווי משטרה ויחד עם אחד שמו מקס – שהיה סגן מנהל הרכוש הנטוש בעכו – חזרנו למקום. פרצנו וגילינו בשני חדרים שטיחים ובגדים וארונות מלאים בכסף וזהב, סמוברים, נברשות. סגרו ואטמו המקום ולא נודע מה עלה בגורל הרכוש והחדרים. ומה היה עלי? – מקס זה הוכיחני וכעס מדוע הזמנתי משטרה.

3. אברהם דולה מזכרונו שני פתגמים שהיו שגורים בפי תושבי עכו היהודים, ליתר דיוק כ- 30 משפחות מיוצאי עירק. וכה נאמר בערבית:
"עכּא אל מעכּוכָּה תתחל אֶל משריפה אתלע מַניוּקָה" – והפירוש: לעכו המעוכה תיכנס בחורה טובה ותצא דפוקה.
"עכו א אלהה קָבּוּר ואחר הא – סיגֶ'ן" – והפירוש: תחילתה של עכו בית קברות וסופה בית כלא (תיאור גיאוגרפי די נכון).

4. ועוד מספר אברהם: בתו של צלאח א-דין נפלה בשבי לידיו של ריצ'ארד לב-ארי. צלאח לא ידע על כך דבר. והנה, רצה הגורל וריצ'ארד חלה ונפל למשכב. בה בעת נודע לצלאח דבר שביה של בתו. על כן עשה כך: שלח לריצ'ארד החולה את רופאו האישי וכן הבטיח לצלבנים כי אם יתנו את העיר בידיו ללא קרב ירשה להם לצאת את עכו בשלום.

5. החליף הרביעי- עלי בן אבו טאלב – ראה שאנשים מתרחקים והולכים מן הדת ופונים חזרה להיות עובדי אלילים. על כן הוציא פתווה (צו הלכה מוסלמית) המחייבת המאמינים לחזור אל דתו של עלי (החתן של מוחמד וגם בן דודו שנשא לאשה את פאטמה בתו של מוחמד). כך נולדה הכת העלאווית. מכת זו צמחה השיעה.

ד. מות מלך ירושלים
באמצע ספטמבר 1131 הוכתר פוּלְק החמישי, דוכס אנז'וּ הצרפתי, להיות מלך ממלכת ירושלים הצלבנית. הוא עמד בראש הממלכה במשך שתים-עשרה שנים וחדשיים ואז מת. וכך כותב ויליאם מצור, שהיה היסטוריון התקופה:"…היה זה המנהג כי כאשר הסתו חלף, נסעו המלך והמלכה לנפוש בעיר עכו. כדי להפיג את שגרת הימים בקשה המלכה לצאת לטיול אל מחוץ לעיר, למקום מוכר לה, בסביבה שהיו בו מעיינות רבים. על מנת שלא תחסר לה חֶברָתו, הצטרף אליה המלך עם פמלייתו. הרוכבים בחלוץ החרידו ארנבת שנחבאה באחד מקפלי הקרקע. הארנבת המפוחדת נמלטה לקול צווחות אנשי הפמליה, שהחלו רודפים אחריה. המלך, כאילו כיוונה אותו יד הגורל, תפס רומח והצטרף לרודפים. אלא שאז הדהיר את סוסו וחלף על פני כולם ברכיבה מהירה ופזיזה. אז מעד סוסו ונפל והמלך הושלך מעל לראש הסוס ופגע באדמה בעוצמה רבה. בעודו מוטל על הקרקע פגע בראשו האוכף, שאף הוא הושלך מעל גב הסוס שמעד. פגיעה זו היא שחרצה את גורלו של המלך, כי עקב פגיעת האוכף פרץ מוחו מן האזניים ודרך הנחיריים. אנשי הפמליה, אשר ראו את התאונה הנוראה, רצו אל המלך הפצוע ומצאו אותו מחוסר הכרה. הם נשאו את המלך אל העיר עכו אולם השמועה על מה שאירע הגיעה אל העיר עוד לפניהם, כאילו נישאה על כנפיים. במשך שלושה ימים נותר המלך ללא הכרה, אך נשם בכוחות עצמו. מקץ שלושה ימים, ביום 10 בחודש נובמבר שנת 1143 למנין הנוצרים, שנת ה-12 לשלטונו של המלך פולק, באו חיי המלך לקצם בשיבה טובה (בגיל 51…).
דולב, ע. הפיקניק המלכותי ותוצאותיו הרות האסון. עת-מול, מס' 169, מאי, 2003.

ה. עבדאללה הח'ליף?
וכך כותב אסאד רוסתום על מסורת בעל פה של תושבי עכו, מפי השייך שוקיירי: "עבדאללה ראה עצמו ראוי למשרת ח'ליף יותר מהסולטן מהמוט השני. באסיפת חכמי הדת בעכו הצהיר, כי הוא מגלם באישיותו את כל התנאים הדרושים למשרת הח'ליפות, ודרש מהחכמים להכריזו לח'ליף..".
אסף, מ. הערבים תחת הצלבנים, הממלוכים והתורכים. הוצאת דבר, ירושלים, תש"א עמ' 327.

ו. יגעת ומצאת – אל תאמין
נא להכיר את משפחת זיידאן, בה נולד וגדל דאהר אל-עומר שליט עכו: "…בבואה של משפחת זיידאן לארץ-ישראל נכבדי הכפר עראבּה בגליל הזמינו אותם אל כפרם. ובכפר סאלמה היה שיך דרוזי מפורסם בכוחו ובאנשיו החזקים ובהשפעתו על כל הארץ הסמוכה. פעם עבר בכפר עראבה וראה נערה יפה. הלך והציע לנכבדי הכפר שיתנו לו את הנערה לאשה. וירע הדבר בעיניהם, כי דרוזי הוא והם מוסלמים-סונים. האנשים נבוכו וזיידאן שאל אותם לסיבת המבוכה. בהיוודע לו הדבר, יעצם להסכים ולקבוע את מועד החתונה. ועוד יעץ, לקבל את החתן ואנשיו, בבואם אל החתונה, בסבר פנים יפות, לקחת מהם את הנשק בתוך המשתה, ואחרי הריקודים וההילולה יקח לו כל אחד איש לביתו ללינה. כך עשו, ובשנתם השמיד דיידאן את כל הדרוזים ואחר כך עלה עם אנשיו ואנשי עראבה על סלאמה, הרג את הדרוזים שהיו שם והחריב את הכפר.."
ציטוט מתוך: אסף, מ. הערבים תחת הצלבנים, הממלוכים והתורכים. הוצאת דבר, תל אביב, תש"א.

ז. כך משתמטים ממס
…ביום א ר"ח כסלו התק"ד, ר' אברהם ישמעאל (סנגווניטי) הגיע לעכו מירושלים, בדרכו לליוורנו דרך עכו, וכך הוא מספר: "ושם בעכו קיבל אותי בסבר פנים יפות החכם השלם במוהר"ר (מורנו ורבנו הרב רבי) משה חיים לוצטו בביתו ושלח לי קפיאו (כובע) ופירוקא (פאה נכרית) בשביל שלא לשלם גאפר (משורש גפיר, מס דרכים המוטל על צליינים העוברים בארץ) שכן הוא המנהג בעכו. מי שהוא פראנקו (יליד אירופא) אינו משלם (מס)". וממשיך ר' אברהם ומעיד כי לרמח"ל היתה דירה בעכו ואף סייע בידי יהודים שעברו משם (כלומר דרכה).
 ב. קלאר. כתבים חדשים לתולדות עליית בעל אור החיים. ספר היובל לכבוד פ. מארכוס.

ח. זלמן הצורף
מסיפורי מרדכי סַלַמוֹן, בנו של משה יואל סלומון ממייסדי פתח-תקוה

…והרי האסון שקרה לו לישיש ר' זלמן צורף. פעם אחת, בלכתו באשמורת הבוקר לבית המדרש להתפלל תפילת-ותיקין, כמנהגו, התנפלו עליו ערבים מאחוריו והיכוהו מכת-חרב בראשו. יהודים שהלכו גם הם להתפלל מצאוהו כל עוד נשמתו בו והביאוהו אל ביתו. כשלושה חודשים שכב על ערש דווי. מזעזוע מוחו אבד כוח זכרונו והוא נפרד ממשפחתו ומכל ידידיו, פשט ידו לכל אחד ואחד, ובגשת נכדיו אל מיטתו נלוויתי גם אנכי עמהם. והחולה שם ידו על ראשו של כל אחד ואחד וברכות בפיו, ובמעמד הנאספים אמר וידוי וקרא שמע ישראל וימת מות קדושים.
מי יתאר את גודל הבכי והמספד. הכל זכרו לו את גבורת מלחמתו להצלת חורבת ר' יהודה החסיד מידי הישמעאלים, שהחזיקו בה יותר ממאה שנים. הלא לפני מלך מצרים התיצב והשיג פירמאן אשר על פיו הוחזר המקום הזה ליהודים…
סיפורו המלא של זלמן מופיע כאן

ט. מודרניזציה – דואר פּרָדוֹת לעכו
מסיפורי מרדכי סַלַמוֹן, בנו של משה יואל סלומון ממייסדי פתח-תקוה

…אבי לא רצה לאכול מן הקרן שהביא מחוצה-לארץ והתחיל מבקש פרנסה. כשלושה חודשים היה מתבונן אל חיי תושבי-העיר ועסקיהם ועלה בדעתו לתקן תקנה גדולה: ראה שטבריה חסרה דואר, כאותו שהוא עצמו ניהל בחוץ-לארץ. הבין כי אי אפשר לסדר דואר כזה בארצנו, אשר אין בה כבישים מסודרים שירוצו עליהם העגלות, כדרך המזחלות על הקרח, אך מצא כי תחת דואר של עגלות ומזחלות אפשר לסדר דואר פרדות מאוכפות. מחַמרי פרדות היו בטבריה כבכל הארץ, אבל לא היה סדר בנסיעותיהם. בא אבי והטיל סדר של קבע. התחיל בעשׂר פרדות, ואלו יצאו ביום א' בשבוע מטבריה לעכו עיר החוף, וביום שישי אחר הצהרים שבו לטבריה. תחילה קרה שהפרדות יצאו בלי נוסעים, או שבו בלי נוסעים, אך לימים התרגל הקהל אל הסדר, והדרישה נתרבתה, ונתווספו עוד עשר פרדות בדרך טבריה-ירושלים, ומקץ שנה העסיק הדואר חמישים פרדות ומספר גדול של עובדים. ואבי לא עשה עסקו לבדו. שותף היה לו, יהודי ספרדי, חלפון שמו, בעל-עסקים. אולם לפי ששותפו זה ישב בעכו צירף אבי שותף אחר, שמואל שמו, מאנשי-שלומנו. לא היה זה בעל ממון אך בעל מידות טובות, ולידו נמסרו החשבונות. העבודה חולקה באופן שאבי היה מנהל את הח'אן (בטבריה), קונה הפרדות, מכלכלן, נושא ונותן עם הרפתנים והמחַמרים. חלפון היה נושא ונותן עם הסוחרים המביאים מטעניהם מעכו והכפרים לטבריה ולירושלים, ור' שמואל עסק בחשבונות ההוצאה וההכנסה, בין השותפים לבין עצמם, עם הסוחרים וכדומה.
ספורים מבין החומות, עם עובד, תל אביב, תש"ו

י. מה להרקולס הגיבור היווני ולעכו?
ויהי היום, והגיבור היווני הרקולס נתקף בחמת זעם וישלך אשת חיקו ושלושת בניו אל האש המאכלת. וביום המחרת התעצב אל ליבו ממעשהו הנורא וחישב ליטול חייו במו ידיו. ואולם, בעצת ידידו, ביקש לכפר על חטאו והלך להיוועץ באוראקל אשר בדלפי. וכה אמר האוראקל: "שומה עליך, הגיבור הכביר, לעמוד ולמלא תריסר משימות מסוכנות מכל אשר ידע האדם לפניך". בשנייה מביניהן הוטל על הרקולס להילחם ולהשמיד את ההידרה אשר במימי הביצה. וכה הוה: עד אשר המית את מפלצת המים, בעזרת ידידו יולאוס, נפגע אף הוא מנשיפות אפה הקטלניות, ואולי אף מדמה המגואל בארס-מות. ועל כן, שלחו זאוס אבי האלים ויצא אל נהר בלוס (הוא נהר נעמן או פקידה או פגידה) ומצא בגדותיו את צמח המרפא קולוקסיון וממנו רקח את התרופה עכי. ועל כן קרא בשם המקום עכו.
ומהו אותו קולוקסיון?
יש האומרים שיח ההדס. ואולם אין זה מתאים לכאן, כי השיח בן הגבעות וההרים הוא ולא צמח של ביצות או גדות נחלים.
יתכן כי מדובר בשכרון זהוב. אמנם אינו צמח ביצות אך רב הוא על הכתלים בבתי אבן ובחורבות ואחד המינים השכיחים באזור עכו. וודאי שצמח-מרפא הוא.
ואולי מדובר בפרח הסיתוונית המכיל את האלקלואיד הרעיל קולכיצין ומשמש להכנת תרופות. שימוש בצמח זה למרפא תואר כבר במאה הראשונה לספירה על ידי הרופא היווני פדניוס דיוסקורידס במדריך לצמחי מרפא שכתב (De Materia Medica).

ועוד גרסא מביא יעקב משורר במאמרו אודות הרקולס ב"עתמול" מס' 171 ספטמבר 2003. הוא טוען כי זהו צמח הנקרא סילפיון, אשר דומה להידרה גם בצורתו וגם בתכונת ההתחדשות האופיינית לו. סילפיון הוא הכֶּלַח או צמח השוּמַר.

יא. שבחים לדאהר אל עומר
..והשיך ההוא, שִמעו הולך בכל ארץ ישראל, מסיבת שבזמנו כל הדרכים שהיו מסוכנות מאז ומקדם, שלא היה אפשר ללכת בהן כי אם על ידי חבורות חמושים פרשים מזויינים מפחד האורבים והליסטים. ובזמן ההוא  נחה שקטה הארץ וכל שרי העיירות המליכוהו עליהם ויקראו שמו שיך אל משייך (שר השרים, החשוב שבהם). ועתה, באותן הדרכים, הולכים ובאים וכספם צרורות בשמלותם ואין מַכלים דבר, ועל זה כולם משתחווים לו כי הטיל אימה יתרה על אורבי דרך…וגם השייך הנזכר וַתרן בממונו וביתו פתוח לרווחה ופִתוֹ מצויה לעוברים ושבים..
אסף, מ. הערבים תחת הצלבנים, הממלוכים והתורכים. הוצאת דבר, ירושלים, תש"א עמ' 106.

יב. שייח' עתבה – הסיפור והאגדה

בצפון-מזרח עכו, בשיכון 4 ההיסטורי, מצוי קבר שייח' שכיפתו דהויה וטחובה. בימים ההם, מעט אחרי תקופתו של צלאח א-דין , ישב על סף הדרך אחד ערבי (ויש אומרים לוחם בצבאו של א-דין). ישב עשרות שנים והיה מלקט סיפורים מן העוברים בדרך והיה מספרם לעוברים אחרים. יום אחד הלך לבית עולמו. ונקרא מאז שייח' עתבה (בערבית, סף).
והאגדה מהי? היה בחצרו של עתבה עמוד מגולף נאה. חמד אותו אחד מחייליו של קאפארלי, מקציניו של נפוליון, וכאשר נסוגו הצרפתים, נטלו החייל עמו. ועלו בספינה צרפתה. ואולם, אדמת חצריו של עתבה רעדה געשה מחמת הגזל. הרגיש זאת העמוד, קם וקפץ הימה וחזר לחצר בעליו. ומאז הארץ  שקטה
מפי: שמעון לביא