המושג מתייחס לאלפי אנשים שהשתתפו במסעי הצלב אל המזרח התיכון ובמיוחד לארץ הקודש ולירושלים.  אלה היו אצילים-זוטרים, לוחמים מקצועיים וחמושים היטב, שהונהגו על ידי מלכים  ודוכסים.  אליהם הצטרפו גם נוצרים דתיים, סוחרים ואיכרים פשוטים.
האפיפיורים נתנו את ברכתם למסעי צלב אלה, כדי להרחיב ולהגביר את השפעתם הדתית וכן כדי לצמצם סכסוכים פנימיים קשים באירופה.
מניעי הצלבנים היו מגוונים: גאולת הקבר הקדוש וארץ הקודש מידי המוסלמים; חשש מפני התגברות האיסלם במדינות הים התיכון; הגשת סיוע לצליינים נוצרים שהגיעו אל ארץ הקודש; חשש מפני המונגולים שהגיעו מן המזרח; הרחבת המסחר עם ארצות שמעבר לים ודרכן עם המזרח.
ראוי לציין, כי המשתתפים במסעי הצלב דאגו איש איש לכלכלתו, במזון בביגוד ובנשק. את אלה השיגו במעשי שוד ותקיפה של מאות כפרים ועיירות במסלולי תנועתם. רבים מן המשתתפים במסעי הצלב נספו בקרבות ובמחלות בטרם הגיעו ליעדיהם.