שי סרוגו – ממפרץ סלוניקי למפרץ עכו – קטעים נבחרים
(איזכורי מקורות מן המקור הושמטו).
(איזכורי מקורות מן המקור הושמטו).
בסוף פברואר ובתחילת מרס 1925 התיישבו כארבעים וחמישה מבני משפחות ברכה וגאטיניו בעכו – הגירה מאורגנת ראשונה של ציבור עובדי ים מסלוניקי לארץ–ישראל בקנה מידה גדול יצאה לפועל. נראה כי בשבועות הראשונים לשהייתם בעכו היו העולים מלאי תקווה ואופטימיות. אחת מהצלחותיהם המרשימות מראשית בואם לעיר הייתה נטרולו בכוח הזרוע של היריב האתני–המקצועי, דייגי עכו הערבים, צעד שאִפשר להם להתחיל לדוג במפרץ העיר. מפגשים של קבוצות דייגים באזורים אחרים בארץ ובהם בכינרת במהלך שנות העשרים הסתיימו לרוב כשידם של הערבים על העליונה, והשלטונות הפגינו אזלת יד מכוונת ונמנעו מלהתערב. נראה כי הסלוניקאים הצליחו במקום שבו נכשלו קודמיהם מפני שנקטו את אותו קוד התנהגות מאיים שאימצו הדייגים הערבים כלפי קבוצות החלוצים.
בעקבות הצלחה זו פורסם כשישה שבועות לאחר בואם של הסלוניקאים לעיר ריאיון אופטימי של עורך השבועון 'פרו ישראל', אברהם רקנטי, עם תשבי. תשבי הפגין שביעות רצון רבה והביע תקווה להמשיך ולהעלות 'אם לא את כל הדייגים היהודים משלוניקי, לפחות את החלק הגדול ביותר מהם'. למרות דברים נרגשים אלו, בזיכרון ההיסטורי נחקקה התיישבות זו ככישלון. כרוז שנשלח באוגוסט 1927 אל חברי הקונגרס הציוני החמישה עשר, יכול לשמש כדוח ביניים על גורל המתיישבים הסלוניקאים בעכו שנתיים לאחר ההגירה ארצה. תוכנו של הכרוז היה קשה. הקבוצה, כך נכתב, 'מתאבקת עם תנאי קיום נוראים'. לא הייתה זו לשון הגזמה ואף לא אפיזודה חולפת.
בביקורי נציגי היישוב ויוצאי הקהילה הסלוניקאית אצל הקבוצה בעכו בשנים 1927-1926 נתגלתה מצוקה איומה בכל קנה מידה שהוא. כך כתבו למשל פקידי ההנהלה הציונית: 'ארבעים נפש אדם מתענים ונמקים בעירום ובחוסר כל, ברעב ובמחלות, באופן שאין כדוגמתו בכל הארץ. כל אחד מהם מכר כבר מה שהיה אפשר. הוציאו שִׁנים של זהב מהפה למכירה, מכרו את כל התלבושת והכלים'. הפרנסה הדלה והמגורים של שש משפחות בדירה אחת גרמו למתח רב בין הדייגים הסלוניקאים בעכו, וחלק מהם החליטו לעזוב את העיר. במצבם של הנותרים לא חל שינוי לטובה, ודומה שללא התערבות חיצונית עמד מפעל חלוצי זה לפני פשיטת רגל.
משבר חריף זה לא היה נחלת הדייגים הסלוניקאים בלבד. גורל דומה פקד קבוצה אחרת של חלוצים, קבוצת 'הכובש', שהתיישבה בעיר עכו במקביל לסלוניקאים. גרעין הקבוצה נוסד בשנת 1923 ברוסיה. בדצמבר 1925, בתום פרק הכשרה בעבודת הדיג באזור הים השחור, היגרו חברי הקבוצה לארץ–ישראל. במהלך החודש הראשון לשהייתה בארץ ובעצה אחת עם פקידי ההנהלה הציונית הופנתה הקבוצה, שהתרחבה בארץ–ישראל, לעיר עכו, והתיישבה בה ב– 20 בינואר 1926. הקשיים הכלכליים שבהם נתקלו חברי 'הכובש' הביאו להסתבכות הקבוצה בחובות לסוחרי העיר הערבים, מספר חברים נעצרו, והקבוצה עמדה לפני פירוק.
דומה שתהליכי חִברוּת חשובים לא היו נחלת קבוצה זו. מרבית הבוגרים בקבוצה לא למדו עברית בבית הספר בעיר עכו. מולכו העיד כי נשות הקבוצה חשו אומללות משום שלא ידעו שום שפה מאלו שדוברו בעכו, לא עברית, לא יידיש ולא ערבית, מה שעיכב את השתלבות הקבוצה בסביבה חברתית הטרוגנית זו וגרם להסתגרות פנימית עדתית. ההסתגרות באה לידי ביטוי גם בַּיחס לעמיתים למקצוע, חברי קבוצת 'הכובש'. הצטרפות קבוצת 'הכובש' למערכה לכיבוש ענף הדיג בעכו יצרה שעת כושר נדירה להתארגנות קבוצת לחץ מקצועית שיכלה להעניק יתר תוקף למאמציו של תשבי לשכנע את הגורמים הרלוונטיים בהנהלה הציונית להקים כפר דייגים משותף לשתי הקבוצות, צעד ששתי הקבוצות יכלו להפיק ממנו תועלת.
ואולם לא כך היה. הגם שאנשי 'הכובש' הכירו במומחיותם של הסלוניקאים בתחום הדיג, הם העדיפו כבר עם בואם לעיר לפנות לעזרת דייגי עכו הערבים לשם איתור אזורי הדיג הטובים, ואף ביקשו לקבל מהם הכשרה מעשית. העובדה שקבוצה זו פנתה לעזרת הערבים ולא לסלוניקאים, שהיו בעיר זה כשנה, לימדה על חילוקי דעות מהותיים שנוצרו מההתחלה בין הסלוניקאים לחברי 'הכובש'. הדבר נבע כנראה משילוב של יסודות אידאולוגיים ושל הבדלים חברתיים, כפי שעלה מפורשות ממכתבם של חברי 'הכובש' למוסדות הציוניים כשלושה חודשים לאחר בואם לעכו: 'הדייגים השאלוניקאים הנמצאים ועובדים בעכו, אעפ"י שהם מומחים טובים הנם אנשים מסוג אחר לגמרי ולפי אופי חייהם ושאיפותיהם בחיים אי אפשר לנו בהחלט להתאחד אתם לשם פעולה חשובה כזו כמו יסוד כפר דייגים'. רווקים מול משפחות, חלוצים בעיני עצמם מול מי שראו עצמם כמהגרים, קוד תרבותי שונה – כל אלה הביאו את חברי 'הכובש' לנקוט יחס מתנשא כלפי הסלוניקאים ומנעו את התלכדותן של שתי הקבוצות מול הסביבה הנכרית העוינת.
הפער החברתי בין הקבוצות בא לידי ביטוי גם בתעודה שנכתבה שנה מאוחר יותר. במכתב להנהלה הציונית הודיע קפטן יחיאל בלבן, נציג שתי משפחות שהצטרפו לקבוצת 'הכובש' ככל הנראה בארץ–ישראל, על רצונן של משפחות אלה לפרוש מ'הכובש' ולהצטרף לסלוניקאים, שכן 'יתר חברי הקבוצה [קבוצת 'הכובש'] הנם כולם רוקים ואין להם ההתענינות הנחוצה לעבודה כמונו בעלי–משפחה'. על הניכור ששרר בין שתי הקבוצות מלמדים גם דבריהם הבאים של חברי 'הכובש': 'חוץ מכל אלה הם [הסלוניקאים] נרשמו בתור חברי שכונה שעומדת להווסד על יד עכו. השכונה הזאת לפי תכניתה תהיא [כך!] לה צורה של שכונה רגילה, המתישבים אנשים מכל הסוגים והמקצועות, מה שלא רצוי בשבילנו לגמרי, ולפיכך שאלת השתתפות שתי הקבוצות במפעל התישבותנו ממילא יורדת מהפרק'.
מאורעות 1929 חתמו את ניסיונות הדיג העברי בעיר עכו. חברי 'הכובש' עזבו את העיר עוד קודם לכן ובעקבות גל הלאומנות הערבית שהגיע לעכו, החליטו הסלוניקאים לעזוב לחיפה ולתל–אביב.