שותפות הנחושת ואברהם רובין

מה לצורפים מלוב בעיר עכו? הנה הסיפור כפי שלוקט בדי עמל מן הצאצאים ומן הכתובים:

לבֶּנוֹ רוּבִּין, יהודי בן העיר טריפולי בלוב, היתה חנות קטנה בשוק הצורפים של עירו. היתה לו, לבנו גיבור סיפורנו, התמחות מיוחדת: הכנת רימוני-כסף לבתים של ספרי תורה. ויהי היום וקרוב משפחה מאיטליה הציע לבֶּנוֹ, עוד בהיותו בלוב, להכין כתר עשוי כסף וזהב לספר תורה. ישב וטרח וחרת וריקע ודפק במדפקותיו ימים אחדים והשלים המלאכה. לימים, ספר זה התגלגל לתצוגה במגדל דוד בירושלים.

 

אך למה עד לוב נרחיק, והרי יש לה למשפחת רובין מה לספר אודות פעילותה בארצנו שלנו. וכה מספר בנו של בֶּנו, אברהם רובין:

 

עליתי לארץ בשנת 1950 יחד עם הורי ושמונת אחי ואחיותי. לאחר שהות קצרה במחנה העולים בבית-ליד אבי נסע בדרך לא דרך אל העיר עכו. זאת עשה בעקבות קריאתו של גבריאל מסיקה הצורף, שלמד גם הוא בטריפולי והגיע לעכו מוקדם יותר. בנו הכיר את מסיקה מן התקופה שגם הוא עסק במלאכת הצורפות בשוק ההוא בטריפולי. וכך סיפר מסיקה לאבי: בעת ההיא, בתחילת 1950, הגיעו לעכו נציגי 'הסוכנות היהודית' והציעו לאותו מסיקה הצעה מדהימה: בעזרת תרומות וגם משקיעים שתגייס הסוכנות בארצות הברית יוקם בעכו, נכון יותר בעכו העתיקה, קואופרטיב של צורפים, מעין שחזור של חנויות הצורפים בשוק של טריפולי. יותר מזאת, הסוכנות היהודית תפעל לפיתוחו של ענף זה כאן, בעכו, על ידי שתשכנע משקיעים אמריקאים להזמין או לממן הזמנת ורכישת פריטים בכמות כזו שתצדיק הקמת הקואופרטיב וכדאיות פעילותו.


ומשהוחלט על הקמת הקואופרטיב, אזי בכל עת שהגיעה ספינת עולים פקידי הסוכנות אספו מידע לגבי מקצועות העולים ואת הבודדים שעסקו בצורפות שלחו לעכו. וקבעו מי שקבעו שגבריאל מסיקה יעמוד בראש קבוצת הצורפים של השותפות הזו.

 

סיפורו זה של מסיקה נפל על אוזניים כרויות. אבא שב למחנה העולים ופסק כי המשפחה כולה תעבור ותשתקע במגורי קבע בעכו. ברם, פקיד העלייה שאליו הגיע אבי לא ידע על ענין קואופרטיב הצורפים בעכו וכאשר שמע על כך הטיל ספק גדול בהקמתו ובעתידו וניסה להניאו מכך. וכה הסביר הפקיד לאבא: עם
משפחה כה גדולה  – תשעה ילדים – עדיף להמתין במחנה העולים עד שיסדירו עבור המשפחה מגורים בנתניה או בפרדס כץ, היכן שמרבית קרובי המשפחה מתגוררים (מאז ועד היום). אך אבי עקשן היה.  האפשרות להמשיך במקצועו ובמומחיותו וגם להתפרנס בכבוד וגם לנוכח הקסם שהישרה רעיון קואופרטיב הצורפים – כל אלה הכריעו את הכף ועד מהרה עברנו לעכו.

 

מלבד בֶּנוֹ רובין הצטרפו לקואופרטיב גם היהודי הלובי מומו  סֵרוסי. כינויו היה שְקִיקֶן. על שום מה? שבחג
שבועות נהוג היה לאפות כעכים זעירים – שְקָאק –  בצורות שונות כגון מנעול, סולם, ציפור. היו משחילים כעכים אלה על חוט ומקבלים מחרוזת שנקראת שקאק ועל כן נקרא שקיקן.  גם ראלי יאנה הצטרף. ליהודי לובי זה ניתן הכינוי גְ'נַאח כלומר כנף, כי היה כל העת מתרוצץ כציפור, נע ונד. 

 

בעת ההיא הגיע לעכו יהודי יוצא עיראק ושמו שאול מירו. שאול זה פגש את גבריאל מסיקה בבית הכנסת  אשר בשיכון שלוש במזרח העיר החדשה, בו התפללו שניהם.  שאול פנה למסיקה וסיפר שיש לו בן, דוִד שמו,  שמסתובב ללא תעסוקה. מסיקה הציע מייד ששאול ישלח את בנו זה אליו, לבית המלאכה לצורפות.

 

אלה – מספר בלהיטות אברהם רובין – היו ימיו הראשונים של הקואופרטיב. עבדנו אצל מסיקה בארבעת בתי המלאכה לעבודות נחושת שנוסדו זה ליד זה בסמטת יוליוס קיסר בעכו העתיקה. מנהל השותפות היה אחד מהסוכנות היהודית ושמו רוזנר. האמריקאים אף שלחו לעכו אשה שלימדה את הצורפים כיצד לעבוד עם נחושת, כי הללו עסקו בלוב בצורפות של כסף ולא בנחושת. היו  מיצרים מגשים, רימונים לספר תורה, בתים לספרי תורה – והכל מכסף. בשנת 1951 הגאווה הרקיעה שחקים: קואופרטיב הנחושת – זה היה שמו השכיח –
השתתף במצעד האחד במאי עם דגל של הקואופרטיב בצד הדגל האדום. וגם תחושת השליחות הציונית פיעמה בלבבות: כל הכלים והתכשיטים שיוצרו בקואופרטיב נשלחו לארצות הברית, במטרה לסייע למדינה שזה עתה נולדה.

 

הרעיון היה הקמת קואופרטיב ששותפיו יתחלקו ברווחים.  אבל כבר בסוף השנה הראשונה אותו מסיקה לא עמד בהבטחותיו ולא נוצרה שותפות. בנו, סרוסי וראלי קיבלו שכר עבודה ותו לא.

 

מתקני העיצוב והחריטה העומדים גם כיום בחנותו של אברהם רובין בעכו העתיקה הם אלה ששימשו את הקואופרטיב בשנתו הראשונה. די בקושי אברהם הצליח לקבל את מכשירי החריטה בחזרה לידיו בעת שעזב את מסיקה.


רוזנר נשאר זמן מה לנהל את השותפות, עד שחלה ונפטר. אשתו המשיכה בניהול הקואופרטיב אך עד מהרה
התייאשה ועזבה.  השותפות, זו שקשרו לה עתיד כסוף ומוצלח, התפרקה כעבור חודשים אחדים. גבריאל מסיקה נשאר לבד ועמו הנער המתלמד דוד מירו. בסיוע האמריקאים  מסיקה החל לרקע ציורי נחושת על
מגשים גדולים ובעיקר מוטיבים מן התנ"ך והיה מכין תמונות-ריקועים לפי הזמנות שהגיעו מיהודי אמריקה. את הציורים מסיקה הזמין אצל האמן העכואי עוקשי וגם קיבל מאיזה צייר חובב שהתגורר באחד מן הקיבוצים
בסביבה.

 

ממשיך ומספר אברהם רובין: דוד מירו היה חרוץ מאוד. בעת שהועסק בעבודות ליטוש היה מעתיק בחשאי את דוגמאות העיצוב שראה בחנותו של מסיקה. העתיקן, והיה מביאן לביתו ועשה ניסיונות ראשונים לעבד בעצמו דפי נחושת. כיוון שלא היה בידיו הידע לכך, פנה לאבי, בֶּנו רובין, שידריכו במלאכת הריקוע. בתוך חודשים אחדים בלבד מירו הנער למד היטב את מלאכת הנחושת, נפרד ממלמדו מסיקה, והציע לאבי
להעסיקו בעסק  שפתח דוד לעצמו. כאמור, אבי עזב קודם לכן את הקואופרטיב שהתפרק ועל כן שמח על ההזדמנות לחזור ולעבוד במקצועו. בית עסק של ממש לא היה לשניים אך לאבי נמצא פתרון: היה לנו מחסן
קטן בשיכון שלוש, סמוך לבנין בו התגוררנו וכאן עבד אבא עבור מירו.

 

 בעת ההיא דוד התגייס לשירות צבאי אך היה "ג'ובניק", כינוי שכבר אז רווח במחוזותינו, וכל ערב חזר לביתו והמשיך לייצר כלים וקישוטי נחושת בסיועו של בֶּנו. מירו היה מביא לאבי צלחות כדי ללטשן ואני הייתי
מעתיק בחשאי את  דוגמאות הנייר, כדי, אולי, להשתמש בהן בעתיד. אבי לא ראה בעין יפה מעשי אלה אבל
אני ראיתי זאת אחרת: הלוא מסיקה קיבל מעוקשי ודוד מירו העתיק ממסיקה? ואילו אני העתקתי מדוד, וכידוע הגונב מגנב פטור ואידך זיל גמור. לימים נתגלגלו אותן העתקות-ציורים בין הצורפים כולם והפכו לנחלת הכלל. אך לא רק הציורים עברו מיד ליד: בתעשיית כלי וקישוטי הנחושת יש פריטים רבים, קטנים וקלים, כגון כיפות נחושת קטנות המשמשות כרגלי צלוחיות, חתיכות בדיל ששימש לריתוך חלקי המוצרים, וכיוצא באלה. את הפריטים הללו היו העובדים והשותפים גונבים אלה מאלה על ידי שהיו מחביאים אותם מתחת כובעי הברט שחבשו.

 

בינתיים דוד מירו השתחרר מן הצבא וקנה חנות קטנה בשוק בעיר העתיקה וגם רכש מנוע קטן למכונת ליטוש והחל ליצר עבודות נחושת. החנות שלו היתה בקצה הדרומי של השוק בעכו העתיקה ולא בכדי:  הוא רצה
שהתיירים הצועדים בשוק יעברו תחילה על פני חנותו, לפני שיגיעו לחנותו של מסיקה שהיתה ממוקמת קצת דרומה יותר.

 

ומה עִמי, המספר? ובכן – כך אברהם רובין – לאחר שחרורי מן הצבא התקבלתי לעבודה במפעלי הפלדה. מתכת כן, אך לא זהב ולא כסף אף לא נחושת. לא ציורים ולא ריקועים אבל כן מתכת. חלפו אך שנתיים ובכל זאת הגעתי לעסקי הנחושת.  הרי שנים אחדות עקבתי אחר עבודתו של אבי, כיצד טיפל בנחושת, כיצד עיצב
וכיצד ליטש, ומעת לעת הייתי נוטל איזו  שארית גיליון פח של נחושת ולתומי ניסיתי לרקע אותו. כך, אפוא, בעזרתו של אבי יצרתי מגש קטן, מגש ראשון שלי. כדי להשלימו אבא שלחני אל דוד מירו על מנת ללטש את
המגש הזה, כי לנו לא היתה מכונת ליטוש. כשהגעתי למירו והמגש בידי, הוא התענין לדעת מי הכין אותו וכשהבין שזה מעשה ידי ניסה לשכנעני שלא אעסוק בכך. גם בא לאבי וניסה לשכנעו שאחדל מכך. כפי הנראה נבהל ממתחרה אפשרי.

 

אין זאת כי יד המקרה היתה בדבר: בדיוק אז פוטרתי מעבודתי בקרית הפלדה ואמא שכנעה אותי כי עבודת הצורפות מתאימה לי וראוי שאעסוק דווקא בכך. הלכתי, אפוא, אצל מירו כדי שידריכני היכן לקנות חומרי עזר: נחושת, משחת מירוק ומנוע למכונת ליטוש. נסמכתי על  מעט כסף שחסכתי מעבודתי בקרית הפלדה כדי לקנות חומרים וכלים. אך דוד זה שלחני לכתובות לא נכונות כדי שאתיאש – כך קיווה בסתר ליבו. ואולם מישהו נוסף שמע על התעניינותי בעסקי הנחושת. זה היה מומו (שלמה) סֵרוסי והוא הסכים ואף שמח להדריך אותי בענין החומרים שחיפשתי.

 

וכך – מסיים אברהם רוּבִּין – הייתי לרוקע נחושת וצורף ויש לי בית מלאכה קטן וחנות בפינת רח' קיסר בעיר
העתיקה בעכו. איני עוסק עוד במלאכה שכה אהבתי ולא הצעתי למי מילדי להמשיך במסורת הזו.
בחנותי עוד מצויים כלים ומכונות וחמרים מסוגים שונים: מכבש עשרים וחמישה טון, מכונות לעיצוב שפות כלי הנחושת, אביזרי הטבעה, משחת ליטוש שהיו מורחים על זיפי דסקת הליטוש, משחת הברקה לבנה, סדן קוני לכיפוף ועיגול צמידים ורימונים, מקבות עץ לכפוף, קיעור וקימור ועוד. במיוחד שמור עמי לוח ברונזה שאבי הביא עמו מלוב ועליו תבליט עיטור ששימש ליצור תבליטי כסף עדינים לקישוט ספרי תורה
מלחציים לעיצוב טבעות וצמידי מתכת

 

לאחים מסיקה, בניו של גבריאל, יש עסק נחושת ודברי צורפות מצליח בבזאר הטורקי של עכו העתיקה, ממש בקצה מסלול התיירות המתחיל במצודה הצלבנית ומסתיים בבזאר. לדוד מירו ומשפחתו יש עסק דומה, מצליח אף הוא, בשולי מגרש החניה הגדול לאוטובוסים, סמוך לפתח הכניסה למתחם המצודה הצלבנ

קואופרטיב הצורפים בעכו העתיקה

בתמונה מימין: 1 (או 2). – אחד ממנהלי השותפות מחזיק במוט דגל 1 במאי 1950.  2 או 1) מר רוזנר – הבוס מטעם הסוכנות היהודית.   3. גבריאל מסיקה.   4. אברהם רובין.   5. בֶּנוֹ רובין.   6. עובד ליטוש וגמר.
7.
מומו (שלמה) סרוסי – שקיקן.   8. עובד הסתדרות מחזיק בידו את שלט הקואופרטיב.   9. שלט הקואופרטיב.   10. דגל 1 במאי.  ללא מספר (עומד בבגד עבודה כהה מעל מספר 3 – ראלי יאנה (ג'נאח).
בתמונה משמאל:  1. בֶּנו רובין.   2. מומו (שלמה) סרוסי – שקיקן.   3. אשתו של רוזנר.   4. הבת של רוזנר.

 יתר המופיעים בשתי התמונות – אנשים מזדמנים שנכנסו לצילום.


בתמונה 1
– גליל קבוע ובו רצועות צרות של תבליטים שונים. המכשיר יוצר באיטליה ונמצא ברשות משפחת רובין כבר יותר מ- 120 שנים.

בתמונה 2 – מכשיר לעיבוד שפת כלי נחושת. לידו קופסת האביזרים. כל זוג אביזרים זכר ונקבה, כדוגמת האביזרים בתמונה  3, מייצר דוגמא אחת של כיפוף שפת הכלי.

בתמונה 4 –  נראים מלחציים קטנים יותר הפועלים בדומה למלחציים בתמונה 1.

בתמונה 5 – סט הכלים והחומרים לביצוע ציפוי כלי נחושת בבדיל. וכך מבצעים: תופסים בפלייר (מצבט) את הכלי ומחממים על הפרימוס עד קבלת מצב של אזור מצומצם בכלי בו המתכת לוהטת ואדמדמה. אזי בוזקים מעט אבקת חומצת מלח באזור הלוהט וחומר זה תוקף את תחמוצת הנחושת והיא הופכת נקייה לחלוטין. בשלב זה נוטלים את מוט הבדיל הטהור, ונוגעים קלות בפני השטח הלוהטים והבדיל מייד מתמוסס. לבסוף מורחים בעדינות באמצעות צמר גפן עד קבלת שכבת ציפוי דקיקה ואחידה. 

בתמונה  6 – האמן אברהם רובין מדגים את פעולת המלחציים לעיצוב ריקועי נחושת. ברקע מופיעות דוגמאות לתכשיטים וקישוטי קיר מעשי ידיו.

בתמונה 7 – כלים וחומרים המשמשים לעיבוד נחושת, לליטוש ולהברקה.
 
    ראשי הטבעה בעבודות צורפות