גגבית המרחץ הטורקי, הידוע בכינויו חמאם אל באשא, נבנה בשנת 1785 בקירוב, בתקופת שלטונו של אחמד אל-ג'זאר בעכו. תיאור מפורט שלו מתואר בשטר הוואקפייה של אל ג'זאר, כנכס שהוקדש לטובת אל-ג'זאר ומשפחתו. בחמאם יש  אולם אחד לרחצה ציבורית וארבעה חדרים קטנים לשימוש פרטי.
לחמאם זה, לדברי נזיר שימאלי מחוקרי עכו, היו שני מוקדי חימום: אחד בסמטא הגובלת בקיר המזרחי שלו. כאן עבד עיוור אחד בשריפת חומרי בערה שכללו קרשים, ענפי עצים, קוצים וחרצני זיתים. עמד וחימם מים באילפס נחושת ענקי. גם היה מתפרנס מכך שעל אותה אש חימם ובישל פול לאכילה והיה מוכרם בגרוש או שניים לעוברים והשבים בסמטא.  מוקד החימום השני היה מתחת לטבלת השיש הגדולה באולם הרחצה והעשן יצא דרך ארובה גבוהה אל מחוץ לכפת האולם.
אגב, הכניסה לבית המרחץ היתה מן הפתח המצוי עד היום בקיר המערבי של החמאם. מן הכניסה הוביל מסדרון קצר מפותל. למה מפותל? כדי למנוע בריחת החום החוצה וכניסת הקור פנימה וגם על מנת להסתיר את המתרחצים העירומים-למחצה מעין האנשים שמחוץ למבנה.
לכל אורך היממה נקבעו לסרוגין שעות לשימוש הנשים ולשימוש לגברים.

החמאם שימש בתפקידו עד סיום שלטון המנדט הבריטי. בעשורי השנים הראשונות לאחר הקמת המדינה הוא הפך להיות מוזיאון לארכיאולוגיה  בו הוצגו פריטים ארכיאולוגיים והיסטוריים שנמצאו בעכו ובסביבתה וכן פריטים הקשורים בפולקלור הערבי.  כיום מוצגת בו תכנית אורקולית בשם: "סיפורו של הבלן האחרון".
הזכוכיות בתקרת החמאם נועדו להכניס אור טבעי אל החללים הפנימיים. אלה הם מעין גביעים של זכוכית ירוקה/חומה/כחולה גסה ועבה וצורתם כעין חרוט (קונוס) הפונה כלפי מעלה.
נקודת מבט מעניינת על גג החמאם וגביעי הזכוכית המשוקעים בו ניתן לראות מתא השירותים של זווית שאזלייה.   

Credit: Harold Stern

 

באדיבות: גלעד בן ארי